אלבניה היא ממילא אחת המדינות הזולות באירופה, ודווקא בגלל זה מאמר על “מה עושים בחינם” יכול להיות מטעה. כשקפה עולה פחות מכריך בתחנת דלק בארץ, ההבדל בין דבר שעולה אפס לדבר שעולה מעט מרגיש קטן. אבל הוא כן קיים, והוא חשוב במיוחד ליום שבו נגמר המזומן ואין כספומט בסביבה, או לטיול משפחתי שבו כל כניסה מוכפלת בארבע.
אז הפרדנו את זה בכנות. למטה יש 14 דברים שלא עולים לק אחד, בלי כוכביות, וגם רשימה קצרה של דברים שכולם חושבים שהם חינמיים ופשוט לא. המספר הוא 14 כי אלה הפריטים שאנחנו בטוחים לגביהם, ולא מתחנו אותו ל-20 בעזרת מקומות שגובים כניסה קטנה.
קודם כול: מה נחשב חינם ומה רק זול
הכלל הפשוט באלבניה הוא שהחוץ חינמי והפנים עולה כסף. רחוב, כיכר, טיילת, חוף ציבורי, שוק פתוח, שביל הרים ומתחם תפילה פעיל: כל אלה פתוחים בלי כרטיס. ברגע שיש שער, קופה או שומר, כנראה יש גם תעריף.
וזה מה שנופלים עליו הכי הרבה, אז נגיד את זה מראש:
- המצודות של ברת ושל ג׳ירוקסטר גובות כניסה. הערים עצמן חינמיות לגמרי, המצודות לא.
- בונק׳ארט בטירנה גובה כניסה, בשני הסניפים. זה מוזיאון, לא בונקר נטוש שנכנסים אליו.
- העין הכחולה גובה דמי כניסה סמליים, ובנוסף חנייה. סכום קטן, אבל לא אפס.
- הכיסא על החוף עולה כסף גם כשהחול לא. סט של שתי מיטות שיזוף ושמשייה הוא ההוצאה הכי גדולה של יום ים באלבניה.
- הרכבל להר דייתי עולה כסף. אפשר לעלות ברגל ובחינם, אבל זו הליכה ארוכה וחשופה ולא טיול קליל.
טירנה: עיר שכולה הליכה אחת ארוכה
טירנה היא המקום שבו הרשימה הזו הכי קלה, כי כמעט כל מה ששווה לראות בה נמצא בחוץ ובמרחק הליכה.
1. כיכר סקנדרבג. הכיכר המרוצפת הענקית במרכז היא הלב של העיר, פתוחה תמיד, ובערב מתמלאת במשפחות מקומיות, ילדים על קורקינטים ואנשים שפשוט יושבים על השוליים. שווה לחצות אותה גם ביום וגם בלילה, זו ממש לא אותה חוויה.
2. הפירמידה מבחוץ. מבנה הבטון המוזר שנבנה כמוזיאון להנצחת הדיקטטור עבר שיפוץ והפך למתחם ציבורי עם מדרגות חיצוניות שמטפסים עליהן עד למעלה. הטיפוס והנוף מלמעלה אינם כרוכים בתשלום. פעילויות ואירועים שמתקיימים בתוך החללים עצמם הם עניין אחר, ולפעמים כן גובים עליהם.
3. שכונת בלוק והפסאדות הצבועות. בלוק, השכונה שהייתה סגורה לציבור בתקופה הקומוניסטית, היא היום אזור הבילוי המרכזי, ופשוט להסתובב בה בערב זו פעילות בפני עצמה. במקביל, בכל רחבי טירנה יש בנייני מגורים שנצבעו בצבעים עזים ובדוגמאות גיאומטריות, יוזמה שהתחילה בשנות האלפיים והפכה לסימן ההיכר של העיר. מי שרוצה להבין מה קורה בשכונה מעבר לצבעים ימצא פירוט במדריך שכונת בלוק.
4. פארק האגם הגדול. הפארק הגדול בדרום העיר, סביב אגם מלאכותי, פתוח ובלי שער. שביל ההיקף באורך של כמה קילומטרים, יש בו יער אמיתי, אנשים רצים בבוקר ומשפחות בסופי שבוע. זה גם המקום הכי טוב בעיר לברוח מהחום בצהריים.
5. פאזארי אי רי, השוק החדש. השוק המקורה בקצה מרכז העיר חינמי לכניסה ולשוטטות, וגם אם לא קונים כלום שווה לעבור בין דוכני הפירות, הגבינות והתבלינים. הרחובות סביבו התמלאו בבתי קפה, ואפשר לשבת שם על כוס קפה בזול אמיתי.
6. המסגד והקתדרלה שבכיכר. מסגד את׳ם ביי בקצה כיכר סקנדרבג וקתדרלת התחייה האורתודוקסית במרחק הליכה קצרה הם מקומות תפילה פעילים, והכניסה אליהם אינה כרוכה בכרטיס. מגיעים בלבוש צנוע, מחוץ לשעות התפילה, ומכבדים את ההנחיות במקום.
יש בטירנה עוד עשרות דברים, וחלקם כן עולים כסף. הפירוט המלא נמצא במה לעשות בטירנה, וכדאי לקרוא אותו לצד המאמר הזה כדי להחליט על מה כן שווה להוציא.
ברת וג׳ירוקסטר: הערים חינמיות, המצודות לא
שתי ערי האבן העות׳מאניות הן ההוכחה הכי טובה לכלל שלמעלה.
7. רובע מנגלם ורובע גוריצה בברת. “עיר אלף החלונות” היא בעצם שתי שכונות אבן משני עברי נהר האוסום, והחוויה המרכזית שם היא פשוט ללכת: לעלות בסמטאות המדורגות של מנגלם, לחצות את הגשר לגוריצה, ולהסתכל על השכונה שממול. אפס תשלום, וזה גם הצילום שכולם חוזרים איתו.
8. הגשר העות׳מאני של גוריצה. גשר האבן המקומר שמחבר בין שתי השכונות פתוח ומשמש להולכי רגל, ואפשר לעבור בו בשני הכיוונים בלי כרטיס. בצפון, ליד שקודרה, יש גשר עות׳מאני מרשים עוד יותר בשם אורה א מסית, שיושב בשטח פתוח ליד הכביש וגם אליו הגישה חופשית.
9. הבזאר והרחובות של ג׳ירוקסטר. רחוב הבזאר המרוצף באבן, הסמטאות שמטפסות ממנו, וגגות הצפחה האפורים שמעניקים לעיר את הכינוי “עיר האבן”: כל זה חינם. המצודה שמעל העיר גובה כניסה, אבל למען האמת רוב הנוף המפורסם של ג׳ירוקסטר נראה דווקא מלמטה ומהצדדים.
הריביירה: החול חינם, הכיסא לא
10. החופים הציבוריים. בכל אלבניה אין חופים שגובים דמי כניסה למים. גם בחוף הכי מפותח אפשר להביא מגבת, למצוא קטע פנוי בקצה, ולשבת בלי לשלם. מה שכן, ככל שהחוף מפותח יותר כך הקטע הפנוי קטן יותר, ובחופים כמו בורש או פאלאסה זה קל בהרבה מאשר בקסמיל בשיא אוגוסט.
11. הטיילות של ולורה, סרנדה ודורס. לשלוש ערי החוף הגדולות יש טיילת ארוכה על הים שמתמלאת בערב במקומיים בטיול הערב המסורתי. זו פעילות אמיתית ולא מילוי זמן: לצעוד לצד משפחות שלמות בשבע בערב, עם הים משמאל וריח הגריל מהדוכנים, זו החוויה הכי מקומית שאפשר לקבל בחינם.
12. ההליכה לגייפה דרך הקניון. הירידה מהכביש הראשי אל חוף גייפה עוברת בתוך קניון גיר, והיא כשלעצמה אחת ההליכות היפות באלבניה. על השביל עצמו אין תשלום. שתי הסתייגויות: החנייה בראש השביל כן נגבית ובמזומן בלק בלבד, כך שמי שמגיע ברכב לא יוצא מזה באפס, ומי שמוותר על ההליכה ולוקח סירה משלם עליה. ההליכה גם חשופה לשמש ולא מתאימה לכפכפים.
הרים, מעברים ותצפיות
13. מעבר לוגרה. הכביש הישן שמטפס מעל הריביירה מגיע לגובה של יותר מאלף מטר, ומשם יש תצפית פתוחה על כל קו החוף האיוני. אין שער ואין קופה, עוצרים בצד ומסתכלים. שימו לב שהמנהרה החדשה שעוקפת את המעבר כן גובה אגרה, אז מי שרוצה את הנוף בוחר בכוונה בכביש הישן.
14. שבילי האלפים האלבניים. השביל בין תת׳ ולבונה, המסלולים סביב הכפרים ורוב שבילי ההליכה בצפון פתוחים וחינמיים. ההוצאה שם היא הלינה, האוכל וההסעה, לא השביל עצמו.
על מה כן שווה להוציא
זה לא מאמר שמנסה לשכנע אתכם לא להוציא כלום, ובאלבניה זה גם לא הגיוני במיוחד. שלושה דברים שווים את הכסף לדעתנו: כניסה למצודה אחת מהשתיים, לא לשתיהן; יום או יומיים של רכב שפותחים את החופים והתצפיות שאין אליהם תחבורה; וארוחה אחת טובה של דגים על החוף. כל השאר, אפשר להסתדר.
מי שרוצה להבין איפה בדיוק הכסף בורח בטיול הזה ואיך מחזיקים תקציב שפוי לאורך שבוע, ימצא את הפירוט בטיפים לחיסכון באלבניה. ומי שמגיע לימים ספורים, שווה לזכור שהרשימה שלמעלה כמעט כולה נמצאת בטירנה ובריביירה, כלומר אפשר לעשות ממנה טיול שלם כמעט בלי כרטיס אחד.
